איך כמעט הייתי עתודאי ולא עצמאי

כשהייתי בתיכון ההורים שלי רצו שאני אלך ללמוד בעתודה. אבא שלי היה עתודאי והצליח בחייו ולכן זו נראתה להוריי הדרך הנכונה. כבר בכיתה יא’ עשיתי את כל הבחינות בכיתה ייעודית לעתודה. למדתי 5 יחידות מתמטיקה מכיתה ט’, כולל שיעורי לילה עד שלוש לפנות בוקר עם מורה משוגע. ההורים שלי היו חדורי מטרה – 5 יחידות מתמטיקה יוביל לעתודה וזה המתכון להצלחה בחיים. בכיתה יב’ הם אפילו הגיעו פעם בשבוע לבית הספר כדי לעקוב אחר ההתקדמות שלי במתמטיקה (ולמדתי בפנימיה כן?). במקביל, בלי שמישהו שם לב, נשרתי מפיזיקה, מביולוגיה והלכתי למגמת תקשורת. זה יותר דיבר אלי.


בשלב מסוים הייתי צריך ללכת לבקו”ם ולהצהיר שאני רוצה להיות עתודאי. כשהגעתי לשם שאלו אותי “מה אתה רוצה ללמוד?”
לא היה לי מושג. הייתי בסך הכל ילד בכיתה יא’ שרצה לשחק כדורסל בהפסקות. אז הלכתי לטלפון ציבורי, התקשרתי לאבא שלי ושאלתי: “אבא, מה אני רוצה ללמוד?” ואז אבא שלי ענה לי שאני רוצה ללמוד הנדסת חשמל ואלקטרוניקה והנדסת תעשייה וניהול. “אבל אבא, הנדסה אומר שאני צריך ללמוד פיזיקה לא?”
“כן”, הוא ענה. באותו הרגע אמרתי לאבא שלי תודה וניתקתי את השיחה. זה היה הרגע שבו הבנתי שאין שום סיכוי שאני הולך להיות עתודאי. שנאתי פיזיקה. וגם כשקלטתי את עצמי שואל את אבא שלי “מה אני רוצה ללמוד?” הבנתי שזה הדבר הכי מגוחך בעולם (חוץ מפקס ב 2020).


אין ספק שההורים שלי אהבו ועדיין אוהבים אותי. יחד עם זאת, אין ספק שהם כנראה היו מעדיפים שאהיה שכיר במקום מסודר. לא עזר שהראיתי לאמא שלי צ’קים ומשכורות, עמוק בתוכה, היא עדיין מקווה שיבוא יום ואני אלך ללמוד הנדסה (אבל רק בטכניון).
אבא שלי אמר לפני שנה שאם הייתי רוצה הייתי יכול להיות אחד מהמנהלים הבכירים בחברה שלו. הודיתי לו על המחמאה אבל אמרתי לו שאני מעדיף לנהל את החברה שלי 😊


יש לא מעט פעמים שעסקים מבקשים ממני ייעוץ והדבר הראשון שאני מזכיר לעצמי זה שאין דרך אחת להצלחה. אני יכול לייעץ את הדרך שאני מאמין בה ולתת עצות מכאן ועד הוואן בסין אבל בסופו של דבר אם הדרך לא תכלול בתוכי את האופי של האדם שמנהל את העסק זה כנראה לא יעבוד.
שיהיה אחלה יום ושתדעו שבסוף התקבלתי להנדסת חשמל באוניברסיטת בר אילן ולא הלכתי. עוד יכולתי לגור בגבעת שמואל בפנטהאוז שמשקיף לבית עלמין ירקון (ואתם חשבתם שלהיות עצמאי בקורונה זה הכי גרוע שיש)

דילוג לתוכן